<h1>תניא רבתי סימן כ"ב</h1>
<h2>דף נג:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא. (ויקרא יא) והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן הטוב. אני ה' אלהיכם זו ברכה. רבי זריקא א"ר אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים [נעקר מן העולם, וא"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא ג' דברים] מביאין את האדם לידי עניות. המשתין מים בפני מטתו ערום. [והמזלזל בנטילת ידים]. ומי שאשתו מקללתו בפניו, על עסקי תכשיטיה. והאוכל בנטילת ידים [בשופי] סופו להתעשר, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. מים שהוחמו באור מותר ליטול ידיו מהן, אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריה ודוגמתן אין נוטלין מהם לידים. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל.
מים מגולין מותרין לנטילת ידים. אבל יש לחוש משום סכנה ומים שנפסלו משתית הבהמה שהן מלוחין. שאין הכלב יכול ללקוק מהם. ויש אומרים מים עכורים הקרובים להיות כטיט הנרוק. פסולין לנטילת ידים, ושיעור המים הראוין לנט"י צריך כלי המחזיק [רביעית] לוג נוטלין לידים אפילו שני אנשים. אבל אם אין בכלי רביעית אפילו אחד לא יטול ידיו מהן. ושיעור הכלי אצבעיים על אצבעיים ברום אצבע וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל, שהן י"א אצבעות פחות חומש בתברייתא (בתשבורת). כתב בעל התרומה ז"ל. המים שהדיח בהם הנחתום ידיו מחמת העיסה. כשרין לנטילת ידים. אבל המים שהנחתום טובל בהן את הגלוסקין (ככרות לחם), או שרה בהן פתו, או הדיח בהן את הכלים פסולין.
הנוטל ידיו צריך ליטול מן הכלי. ואין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ (כלי חרס גדול) אבל מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה. חמת וכפישה (של עור) אם תקנן נוטלין מהם לידים. ולא יתן מים לחברו בחפניו. וצריך שלא יהא הכלי שנוטל בו לא נסדק ולא ניקב במקום שהמים עוברין כששופכין על ידיו. שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו. והמים שנופלין מן הנקב על ידיו כשרין. אבל המים שעוברין חוץ לנקב ועוברין דרך שפת הכלי פסולין. כיון שבאו על הנקב, כך מצאתי בשם בעל התרומה. מי שהיה הולך בספינה ואין לו כלי ורוצה לאכול. שוטף ידיו בנהר או בים ודיו. ואינו מברך על נטילת ידים. הואיל ואינו נוטל מן הכלי. דעל שם נטלא הוא כלי, תיקנו חכמים שצריך לברך על נטילת ידים. אלא מברך על שטיפת ידים. כך מצאתי בשם רבינו יצחק בר' יהודה ז"ל. אבל בשם החבר רבי בנימן בר' אברהם הרופא ז"ל מצאתי דלא סבירא ליה לשנות הברכה. אלא בין הנוטל מן הכלי או מן הנהר מברך על נטילת ידים. והוא המטבע שטבעו חכמים ז"ל. ומסתברא דכשיש עמו כלי יטול ידיו מן הכלי ולא ישטפם בנהר או בים. נדבק בצק תחת הצפורן או על גבי ידיו ממש חוצצת בנטילה. ואם יש ביד איש או ביד אשה טבעת שהיא דחוקה הרבה שאין המים עוברין בינה ובין האצבע. חוצץ בנטילה. וצריך להסירה מעל אצבעו בשעת נטילת ידים. כך מצאתי שכתב הר' שמחה בשם רבינו תם ז"ל. מי שבא בדרך ואינו מוצא מים ליטול ידיו, לא יכרוך ידיו לא במים ולא בסודר ואוכל. אלא יטול ידיו שחרית ומתנה עליהן ויאמר בנטילה זו אהא מותר לאכול כל היום. וצריך לשמור את ידיו מדבר טומאה ומאוס.
מי שנפנה ונטל ידיו ורוצה לאכול. מצאתי בשם רבינו יעקב בר' יקר ז"ל שצריך לחזור וליטול ידיו. ולברך על הנטילה הראשונה אשר יצר. ועל השניה על נטילת ידים. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב שנטילה אחת עולה לו לכאן ולכאן. נטל ידיו על מנת לאכול וקראו חבירו והפליג כשיעור שעה או ב' שעות וחזר לאכול. צריך ליטול ידיו פעם שניה. ומסתברא כשלא שמר את ידיו. אבל אם שמר את ידיו נראה שאינו צריך ליטול פעם שניה. וצריך אדם ליטול ידיו עד הפרק שבאמצע האצבעות לכל הפחות. ויש שמחמירין ואומרין שצריך אדם ליטול ידיו עד פרק השלישי. דהיינו סוף חבור האצבעות. וצריך שישפוך המים על ידיו שלש פעמים. לפי שפעמים אין המים השניים הולכין על גבי הידים כמו הראשונים ויחזרו המים הראשונים שהן טמאין ויטמאו את המים השניים והידים.
והנוטל ידיו צריך שיגביה אצבעותיו למעלה, והכף למטה, שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אבל המטביל ידיו אין צריך להגביה את ידיו. ומצאתי בשם רבינו תם ז"ל שמותר ליטול מים מן הכלי בידו אחת ויתן על השניה. ובשם בעל התרומה מצאתי שצריך לשפוך המים על ידו אחת פעם ראשונה ושניה. וכן על השנית ולא תגע בינתים היד אל חבירתה. או ישפוך בבת אחת על שתי ידיו פעם ראשונה ושניה. הכל כשרים ליתן לידים. אפילו חרש שוטה וקטן. מניח אדם הכלי בין ירכיו ונוטל. וכן מטה הכלי על צדו ונוטל ידיו. ומותר לקבל מים לנטילת ידים מן הכותי ומאשה נדה. כך מצאתי בשם בעל התרומה. ומה שמברכין על נטילת ידים ואין מברכין על רחיצת ידים. מצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל. על שם שצריך להגביה ידיו במים ראשונים לאחר נטילתם. על שם (ישיעה סג) וינטלם וינשאם כל ימי עולם. ורבינו שלמה ז"ל פירש. על שם הכלי שנוטלין ממנו לידים ששמו כך. והוא מחזיק רביעית לוג לכל הפחות כדי נטילה. כדאמרינן אנפק, אנבג, אנטל. זהו רביעית לוג של תורה.
וברכת נטילת ידים יש מברכין אותה לפני נטילה. כדאמרינן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ויש מברכים לאחר נטילה. דומיא דטבילה שמברכין אותה לאחר שטהר. ובשם הר' מאיר ז"ל מצאתי שהורה לברך אותה בין נטילה לנגוב. והנוטל ידיו צריך לנגבן. שכל האוכל בלא נגוב כאילו אוכל לחם טמא. שנאמר (יחזקאל ד) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. לחמם טמא. בגימ' בלא נגוב ידים. ויש מפרשים [לחמם], כמו לח מים. ואם היה אדם שאינו יכול לאכול מעצמו וצריך שיאכילוהו אחרים. האוכל עצמו צריך נטילת ידים. אבל המאכיל אינו צריך נטילת ידים אם נטלן בשחרית. אבל אם לא נטלם, המאכיל נמי צריך נטילת ידים מפני הסכנה. שרוח רעה שורה על הידים. מי שנטל ידיו ואינו יודע אם ברך אם לא ברך. כתבו הגאונים ז"ל שאינו חוזר ומברך. ומצאתי הטעם בשם רב נטרונאי ריש מתיבתא. אם טעה ולא ברך על נטילת ידים ואכל פת לא יחזור [ויברך וכו'].
